- ספר המצוות לצעירים
- ספר המצוות
- היום יום
- איגרת יומית
- משיח וגאולה
- הלכה שבועית
ב"ה דף הבית להתקשרות בקיום הוראותיו ונלכה באורחותיו
- דף הבית להתקשרות
- חדר ניגונים
- המצפה-בקרוב
- אודות
מ"ע עד. עז.
מצות עשה מצוה עד היא שצונו שיקריב קרבן כל איש זב שנתרפא מזובו וזהו קרבן הזב, והוא מחוסר כפרה עד שיקריבהו, והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו וכי יטהר הזב מזובו וביום השמיני יקח לו שתי תורים. (זאת תהיה, מחוסרי כפרה פ"א גם פ"ב וג'): מצות עשה מצוה עז היא שצונו שיקריב מצורע קרבן כשנתרפא ממנו והוא שלש בהמות עולה וחטאת ואשם ולוג שמן, ואם היה עני שיקריב כבש לאשם ושתי תורים או שני בני יונה. וזה הרביעי ממחוסרי כפרה והוא אמרו יתעלה וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת בת שנתה וגו'. ואם יאמר אומר למה לא תמנה קרבן מחוסרי כפרה כולם מצוה אחת אחר שיש להם ענין אחד יכללם והוא מחוסר כפרה ויהיה זה מין מן מיני טהרה והיה ראוי שתאמר מצוה פלונית היא שצונו שלא תשלם טהרת קצת הטמאים והם זב וזבה ויולדת ומצורע עד שיקריבו קרבן, כמו שתמנה טהרה במקוה מצוה אחת נתחייב בה אי זה טמא שיהיה ואינך חושש למין הטומאה שנטמא בה כן היה ראוי לך שתמנה קרבן מחוסרי כפרה מצוה אחת ולא נחוש למין טומאתם, השם יודע שזה היה ראוי בלי ספק אם היה קרבן כל אחד מאלו ארבעה מחוסרי כפרה אחד ולא ישתנה כמו טהרה במי מקוה שהוא מין ממיני הטהרות שחובה על כל טמא. אמנם מצד התחלפות קרבנם כמו שאתה רואה התחייב למנות כל קרבן ביחוד בהכרח, כי הדבר שבו תשלם טהרת האחד זולת הדבר שבו תשלם הדבר האחר, כמו מי נדה ומי מקוה וארבעה מינין שבמצורע שהן שלש מצות ואם היו כלם לטהרת הטמאים כמו שאבאר. ואלו הארבעה מחוסרי כפרה כבר התבארו משפטיהם ומשפטי קרבנותיהם בכלל ופרט בשמיני מנזיר וסוף נגעים במסכת קנים ובמקומות מפוזרים בתלמוד אבל רובם ועיקריהם במקומות שרמזנו עליהם. (זאת תהיה, מחוסרי כפרה פ"ד):אולי היום תספרו את סיפור ואהבת שלכם?
פרשת השבוע פרשת האזינו
שירת האזינו - כריתת הברית (לב, א-מג)
על-פי ציווי ה', כמובא בפרשה הקודמת (דברים לא, יט), אומר משה בפני ישראל דברים אחרונים לפני מותו. דברים אלו יהיו ברית-נצח וזיכרון-עד לבני ישראל, לחיזוק קשר המחויבות בינם לבין הקב"ה. כעדים נצחיים לדברי הברית האלו, מגייס משה את השמים ואת הארץ, וכך הוא פותח ואומר: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי-פי". בציווי ה', כמוזכר לעיל, נקראים דברי ברית אלו 'שירה'. ואכן, ניתן להבחין בסגנון המיוחד, השונה, בו נאמרים הדברים. גם כתיבת השירה בספר התורה, על-פי המסורת ממתן תורה, היא במבנה של שיר, בטורים צרים. בדברי השירה מהלל משה את הקב"ה, מתאר את יחסו המיוחד לעם ישראל ואת הדרך בה לקח לו את ישראל לעם. דברים אלו נאמרים כרקע, להבלטת כפיות-הטובה של בני-ישראל, בבחינת "וישמן ישורון ויבעט" (לב, טו). משום כך כועס ה' ומעניש את עמו. אולם בסופו של דבר, עושים ישראל תשובה, הקב"ה משיב את ישראל ונפרע מכל צריהם.המילה האחרונה (לב, מד-מז)
משה ויהושע עומדים לפני ישראל בתום אמירת דברי השירה. זהו יום מיוחד, בו משמשים משה ויהושע כמנהיגים בחפיפה. לאחר רצף כה ארוך של דברי ברית, תוכחה, עידוד וברכה, מסיים משה רבנו את דבריו ומפנה את העם אל התורה. שם בתורה תמצאו את כל ההכוונה, ובה, בתורה תאריכו ימים בטוב ובנעימים.הציווי האחרון (לב, מח-נב)
ה' מצווה על משה לעלות אל הר נבו להביט אל הארץ, ולסיים את תפקידו ההיסטורי והייחודי, עתה בגיל 120 שנה, בהר המשקיף אל הארץ שאליה לא יבוא. ה' מזכיר למשה את חטא 'מי המריבה' שבגינו נגזרה עליו מיתה במדבר. הוא גם מבטיח לו מיתה דומה לזו של אהרון אחיו, מיתה בנשיקה, שכמוה רצה משה. בפרשה 52 פסוקים. ( חומש דברים, פרשת האזינו. )איך אפשר 'להכריח' בנועם?
. . מוזכר לעיל שמשיח "יכוֹף כל ישראל לֵילֵך בה ולחזק בִּדקהּ": לכאורה אינו מובן: הרי בנוגע לתורה נאמר "דרכיה דרכי נועם" ואפילו "כל נתיבותיה שלום", ואם כן, מה מקום לעניין של כפייה? אך העניין הוא – שמצד פנימיות הנשמה הרי רצונו של כל אחד מישראל הוא בטוב... אלא, שיש עניינים שבינתיים (-שבאמצע), בין פנימיות הנשמה להפועַל, שמעלימים על פנימיות הנשמה, ובעניינים אלו תהיה הכפייה. כלומר: משיח יגַלה את פנימיות הנשמה, כידוע שמשיח יגלה בכל אחד מישראל את בחינת היחידה שבו, שהיא מיוחדת עם בחינת יחיד, כך, שבחינת היחידה ופנימיות הנשמה תאיר גם בחיצוניות הנשמה ובכוחות הפנימיים, ועד שתחדור גם את נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם. וכיוון שמשיח יגלה את פנימיות הנשמה, הרי מצד פנימיות הנשמה רוצה כל אחד מישראל למלא את רצון העליון, – כלומר: כאשר יהודי מעורר את רצונו העצמי, ללא פניות כלל, אזי רצונו הוא אך ורק למלא את רצון העליון... (קטעים מהתוועדות אחרון של פסח תש"כ – בלתי מוגה; 'תורת־מנחם – התוועדויות' כרך כח)
תמצית: המשיח יכוֹף (-יכריח) את ישראל ללכת בדרך התורה, על־ידי זה שיגַלה את הרצון הפנימי שיש לכל יהודי בפנימיות הנשמה – לעשות רק את רצון השם.