ב"ה





    מ"ע קעו. מל"ת רפד. מ"ע קעה.

    מצות עשה מצוה קעו

    היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצות התורה ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות טוב ויחזרו מהרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה נדונות לפי אמונת כל איש. ומתנאי מצוה זו שיהיו השופטים האלו מדרגה למעלה ממדרגה וזו כשיתמנו בכל עיר שלשה ועשרים דיינין מקובצין כלם במקום אחד בשער העיר שהיא ראויה למספר הזה ואלו הן סנהדרי קטנה ויתמנו בירושלים בית דין הגדול משבעים דיינין ויתמנה אחד על אלו השבעים והוא ראש ישיבה והוא שקראוהו חכמים נשיא גם כן ויהיו כלם מקובצים במקום אחד מיוחד להם ועיר שאנשיה מועטין שאינה ראויה לסנהדרי קטנה יתמנו בה שלשה לעשות הדינין הקטנים והדבר הקשה יביאו למי שלמעלה מהם והם ימנו שוטרים נוגשים בעם יסבבו בעיר בשוקים וברחובות ויביטו עניני העם בעסקיהם עד שלא יעשו עול אפילו בדבר מועט. והצווי שבא במצוה זו הוא אמרו שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. ולשון ספרי מנין שממנין בית דין תלמוד לומר שופטים ושוטרים ומנין שממנין אחד על כלם תלמוד לומר תתן לך ומנין שממנין בית דין לכל שבט ושבט להיות דן את שבטו תלמוד לומר לשבטיך ושפטו את העם על כרחם. וכבר נכפל הצווי הזה למנות שבעים זקנים, והוא אמרו יתעלה אספה לי שבעים איש ואמרו כל מקום שנאמר לי הרי הוא קיים כמו וכהנו לי כלומר שהוא דבר מתמיד ואינה מצוה לפי שעה אבל הוא ראוי ומחוייב לדורי דורות. ודע אלו המנויין כלם כלומר סנהדרי גדולה וקטנה ובית דין של שלשה וזולתם מן המנויין אמנם יהיו כלם בארץ ישראל וכשנתקיימה הסמיכה בארץ ישראל אז אפשר לסמוכים ההם שישפטו בארץ ובחוצה לארץ אבל לא ידונו דיני נפשות לא בארץ ולא בחוצה לארץ אלא אם כן היה בית הבחירה עומד כמו שבארנו בפתיחת המאמר. ולשון ספרי באמרו מכה נפש בשגגה והיו אלה לכם אמרו בכל מושבותיכם בחוצה לארץ יכול אף ערי מקלט יהיו נוהגות בחוצה לארץ תלמוד לומר אלה אלה הדינין נוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ וערי מקלט אינן נוהגות אלא בארץ. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם בסנהדרין. (הלכות סנהדרין פ"א):

    מצות לא תעשה מצוה רפד

    הזהיר בית דין הגדול וראשי ישיבה שלא למנות דיין אדם שאינו חכם בחכמת התורה בעבור מעלות אחרות שיהיו לו וימנו אותו בעבורם, הנה הוא מוזהר מזה, אבל לא תביט התורה במנוי זולת לחריצות האיש בחכמת התורה והיותו יודע צווייה ואזהרותיה והנהגתו וחזקתו במעשים טובים והנאותים לזה, והזהירה ממנות ממונה בעבור מעלות אחרות, והוא אמרו לא תכירו פנים. ולשון ספרי לא תכירו זה הממונה להושיב הדיינין, רוצה לומר שזאת האזהרה אמנם לאיש שימנה הדיינים על ישראל שהוזהר שלא למנותם בעבור מה שהקדמנו, שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין איש פלוני גבור או יודע בכל לשון אושיבנו דיין נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו בקי לכך אמר לא תכירו. (דברים, שם פי"ג):

    מצות עשה מצוה קעה

    היא שצוה לנטות אחרי רבים כשתפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כלה וכן נמשך ונטה בדין פרטי בין ראובן ושמעון דרך משל כשתפול מחלוקת בין דייני עירם אם שמעון הוא חייב אם ראובן, נמשך אחר הרוב. והוא אמרו יתעלה אחרי רבים להטות. ובבאור אמרו (חולין י"א) רובא דאורייתא. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ודקדוקיה ופירושיה במקומות מסנהדרין. (שופטים ושוטרים, הלכות ממרים פ"א):

    פרשת השבוע פרשת צו

    דיני עבודת המזבח (ו, א-ו)

    התורה מונה כמה דינים ועניינים הקשורים בעבודת הכוהנים על המזבח. סדר מערכות העצים והאש, זמנים המותרים להקרבה, הפרשת דשן הקורבנות והאפר מן המזבח וחובת יקידת אש תמיד על המזבח.

    תורת המנחה (ו, ז-יא)

    התורה מלמדת כלל במנחות לפיו תמיד תהיה המנחה טעונה שמן ולבונה. לאחר הקטרת הקומץ והלבונה מותרת המנחה באכילה לכוהנים טהורים. המנחה נאכלת אך ורק כמצות ללא התפחת הבצק וחימוצו.

    מנחת הכוהנים (ו, יב-ז)

    כהן העובד לראשונה מביא מנחה לציון חנוכת עבודתו. המנחה, עשירית איפה סולת, מחציתה יביא בבוקר ומחציתה בערב. הסולת מטוגנת במחבת עם שמן ואחר כך פותתים את הבצק המטוגן לפתיתים. מנחה כזו מקריב הכוהן הגדול בכל יום.

    תורת החטאת (ו, יז-כג)

    החטאת נשחטת, כמו העולה, בצפון העזרה. יש בה דינים מיוחדים של קדושה, ולאחר הקרבתה, יתרת בשרה נאכל לכוהנים.

    תורת האשם (ז, א-ז)

    האשם מוגדר קודש קודשים, ומשמעות הדבר שלא ניתן להקריב קורבן בתמורתו כאשר נאבד או נפסל במומו. גם האשם נשחט בצפון העזרה ודמו נזרק סביב לקרנות המזבח. לאחר הקרבת כמה מאבריו הפנימיים, הוא נאכל בעזרה לכוהנים הטהורים חברי אותו המשמר.

    זכויות בקורבנות (ז, ח-י)

    התורה מונה כמה מהזכויות שיש לכוהנים בקורבנות. קורבן עולה: נשרף כולו על המזבח, אולם את עורו מפשיטים לפני ההקרבה ונותנים לכוהן. מנחות: נאכלו לבני בית האב שמקריבים באותו יום.

    תורת השלמים (ז, יא-כא)

    אדם שנעשה לו נס, ניצל ממוות או היה במצב של סכנת חיים, חייב בקורבן שלמים הנקרא 'תודה'. יחד עם הקורבן יש להביא מנחות. הכוהן מקבל חלק מהמנחות ואת החזה והשוק מהבשר, ושאר הקורבן ומנחותיו נאכלים לבעלים משך כל יום ההקרבה ובלילה שאחריו.
    כאשר קורבן השלמים אינו קשור ב'תודה' אלא מוקרב כנדר או כנדבה, זמן אכילתו גם ביום שלמחרת ההקרבה. התורה מזהירה בחומרה את האוכל מהבשר לאחר הזמן המותר וכן את האוכל ממנו והוא טמא.

    איסור חלב ודם (ז, כב-כו)

    התורה אוסרת אכילת חלב בהמות וכן את דם הבהמות והעופות.

    דינים נוספים לקורבן שלמים (ז, כח-לח)

    התורה מלמדת כמה דינים נוספים באשר להבאת קורבן השלמים, דרך הקרבתו, וזכויות האכילה המתחלקות בין הכוהנים לבעלים.

    מינוי הכוהנים (ח, א-לו)

    הקב"ה מצווה על משה למנות את אהרון ובניו הכוהנים ולקדשם לעיני כל ישראל. לשם כך עליו לקחת את אהרון ובניו, את בגדי הכהונה המיוחדים, את שמן המשחה ואת קורבנות הכוהנים: פר החטאת, שני האילים וסל המצות. משה עושה כמצוות ה' ומכנס את בני ישראל אל מול אוהל מועד. לעיניהם הוא מלביש את אהרון בבגדיו, מושח את המשכן ואת כל כליו ואת אהרון ובניו. גם את בני אהרון הכוהנים מלביש משה בארבעת בגדי הכהונה אל מול ישראל.
    משה לוקח את פר החטאת ומביאו לפני אהרון ובניו. הכוהנים סומכים את ידיהם על ראש הקורבן. משה שוחט את הפר, מזה מדמו על המזבח ומקיים את כל דיני ההקרבה. כך גם עושה משה לשני האילים. מדם האיל השני מושח משה, על פי ציווי ה', את אוזנם הימנית של הכוהנים וכן את בוהן ידם הימנית ובוהן רגלם הימנית.
    אהרון ובניו מקיימים מצוות תנופה כאשר על ידיהם חלת מצה וחלת שמן ורקיק אחד וכן החלבים ושוק הימין. משה לוקח את כל אלה מידיהם לאחר התנופה ומקטיר על המזבח.
    לאחר שמשה מקיים את כל מצוות ה' הוא מצווה על אהרון ובניו הכוהנים לבשל את הבשר שלא הוקרב ולאכול אותו. להישאר באוהל מועד שבעה ימים רצופים הנקראים 'שבעת ימי המילואים'. (בפרשה 98 פסוקים)

    גאולה שקיימת כבר עכשיו

    כללות עבודתו של יהודי בעולם היא – לפעול עניין של גאולה, כלומר, לגאול את ניצוץ־הקדוּשה הפרטי הנמצא בדבר זה, ולהשיבו לשורשו ומקורו. ובכן, עוד לפני שזוכים לגאולה האמיתית והשלימה בכללות העולם – צריך יהודי להשתדל לפעול גאולה אמיתית ושלימה ביחס לניצוץ פרטי זה, היינו, שכאשר מקיים מצווה פרטית, קלה או חמורה... אזי עבודתו בעניין זה היא בתכלית השלימות, אשר על־ידי זה פועל בניצוץ פרטי זה מצב של גאולה אמיתית ושלימה – "ייחוד... נצחי לעולם ועד".
    ונוסף לזה, עליו לעבוד עבודתו באופן של גאולה, היינו שנעמד בתוקף הכי גדול כך שלגביו אין שום מניעה ועיכוב כו' – על־דרך ובדוגמת המעמד ומצב דימות המשיח, אשר "באותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות כו'".
    (מהתוועדות שבת־קודש פרשת אחרי ה'תשמ"ו; 'תורת־מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ו כרך ג עמ' 183 – בלתי מוגה)
    תמצית: כאשר יהודי עושה מצווה בצורה מושלמת, הוא מביא "גאולה שלימה" לדבר שבו הוא מתעסק. עליו גם לעשות את כל עבודתו באופן של "גאולה" – מבלי להתרגש משום הפרעה.
    יום שני ה׳ ניסן תשפ"ג
    צו


    לומדים יקרים
    הכיתה החסידית זמינה כעת במסך גדול בלבד
      • תפילה
      • הכנה לתפילה בנים
      • הכנה לתפילה בנות
      • שמע 12 הפסוקים
      • קליפ
      • ניגונים
      • והיא שעמדה
        עברית
        לשה"ק
      • ושמחת
        עברית
        לשה"ק
      • ממצרים
        עברית
        לשה"ק
      • ניגון הכנה
      • ניגון רוסטוב
    X

    עניינו המיוחד של ראש חודש ניסן הוא – ענין הגאולה,
    כמאמר חז"ל "משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חודשים ושנים,
    וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה,
    שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל,
    שנאמר
    "כימי צאתך בארץ מצרים אראנו נפלאות".
    ומזה מובן שבתקופה זו – צריכה להיות הדגשה מיוחדת ו"שטורעם"
    במיוחד בנוגע לענין הגאולה, "בניסן עתידין ליגאל".

    (שערי המועדים, חגה"פ א, ד)

    • ספר המצוות לצעירים
    • ספר המצוות
    • היום יום
    • איגרת יומית
    • משיח וגאולה