- ספר המצוות לצעירים
- ספר המצוות
- היום יום
- איגרת יומית
- משיח וגאולה
- הלכה שבועית
ב"ה דף הבית להתקשרות בקיום הוראותיו ונלכה באורחותיו
- דף הבית להתקשרות
- חדר ניגונים
- המצפה-בקרוב
- אודות
סדר ספירת העומר
הִנְנִי מוּכָן וּמְזוּמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל סְפִירַת הָעוֹמֶר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה, עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם.
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל סְפִירַת הָעוֹמֶר.
הָרַחֲמָן הוּא יַחֲזִיר לָנוּ עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לִמְקוֹמָהּ, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן סֶלָה.
לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר: אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה: לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ: יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ:
אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא:
נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:
בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵם צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָּמְלֵם:
חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ:
יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת:
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא:
נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:
בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵם צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָּמְלֵם:
חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ:
יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת:
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
ריבונו של עולם
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה צִוִּיתָנוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ לִסְפֹּר סְפִירַת הָעוֹמֶר כְּדֵי לְטַהֲרֵנוּ מִקְּלִפּוֹתֵינוּ וּמִטֻּמְאוֹתֵינוּ. כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה, עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.
כְּדֵי שֶׁיִּטָּהֲרוּ נַפְשׁוֹת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִזֻּהֲמָתָם. וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁבִּזְכוּת סְפִירַת הָעוֹמֶר שֶׁסָּפַרְתִּי הַיּוֹם, יְתֻקַּן מַה שֶׁפָּגַמְתִּי בִּסְפִירָה וְאֶטָּהֵר וְאֶתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה, וְעַל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וּלְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְרוּחוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ מִכָּל סִיג וּפְגַם, וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה, אָמֵן סֶלָה.
מצות עשה מצוה ה
הוא שצונו לעבדו, וכבר נכפל זה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את ה' אלהיכם, ואמר ואותו תעבודו. ואע"פ שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה. ואמרו גם כן ולעבדו זו תלמוד, ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה מצוה מהכא את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה. (בפרשת ואלה המשפטים, אהבה הלכות תפלה וברכת כהנים פ"א):מצות של שלום בית
הרבי מאפטא, המכונה 'האוהב ישראל', היה זהיר באופן מיוחד מפני חשש של חמץ בפסח. במיוחד היה מקפיד על שלוש המצות שמהן היה אוכל בליל-הסדר. הוא עצמו היה מתעסק באפייתן ולא נתן לאיש להתקרב אליהן. מיד בתום אפייתן היה אורזן באריזה כפולה ומשמרן בפינה מיוחדת, בחדר מיוחד שהותקן לקראת החג לאחסון מצות אלה וכל יתר המצות. מידי שנה, עריכת הסדר אצל הרבי נעשתה ברוב עם, וההכנות לחג היו בהתאם. הרבנית טרחה ועמלה במטבח, ובמקביל ניצחה ביד רמה גם על אלה שעסקו בשאר ההכנות: סיוד הקירות, מירוק הרהיטים, ועוד ועוד. נהוג היה בעיר אפטה, שבימים הסמוכים לחג היו עוברים גבאי הצדקה מבית לבית ומלקטים מצרכים שונים לעניי העיר. בראש וראשונה, היו אוספים מצות, וגם על ביתו של הרבי לא פסחו הגבאים, כמובן. כשהגיעו לבית הרבי, היו ידיה של הרבנית מלאות עבודה. היא הורתה לאחד השמשים לגשת לחדר המצות ולקחת מן המצות שלוש מצות עבור גבאי הצדקה. הגיע ערב החג והרבנית ניגשה לעריכת השולחן. והנה, שומו שמים - המצות המיוחדות של הרבי נעלמו. ליבה של הרבנית פג. במהירות שיחזרה את כל מה שאירע והבינה כי השמש, בתום-לבו, בחר דווקא במצות המיוחדות של הרבי כדי לתיתם לגבאים! לבה של הרבנית נפל בקירבה. דבר כזה טרם אירע בבית. מה תעשה עתה? כיצד תוכל לספר זאת לרבי? במחשבה מהירה החליטה להעלים את הדבר. הן ממילא אין כל אפשרות להשיב את הנעשה. מדוע אפוא להסב לרבי עוגמת-נפש מיותרת? נטלה הרבנית שלוש מצות אחרות והניחה אותן מול מקום מושבו של הרבי. בעיר אפטה התכונן לקראת הפסח זוג צעיר. זה להם הפסח הראשון לערוך את החג בצוותא. בערב החג, משנכנס הבעל למטבח, מצא את רעייתו עוסקת בהכנת קניידלאך מקמח מצה. הבעל, שהיה ירא-שמים ונזהר כל ימיו ממצה שרויה, נרעש ממראה עיניו והרים קול זעקה: "שרויה בפסח!". הרעיה הצעירה הגנה על עצמה בטענה כי אמה וסבתה אף הן אכלו 'שרויה' בפסח. הבעל התכעס וצעק שלא העלה על דעתו שצריך להבהיר דבר פשוט כל-כך, אולם האשה עמדה על שלה והצהירה כי לא תשנה ממנהג אימותיה. הרוחות בבית התלהטו. בהגיע ליל הסדר היתה האווירה בבית הזוג הצעיר עגומה למדי. הבעל לא אכל מתבשיליה של רעייתו, והביט בלב מתפלץ בקניידלאך העולים על השולחן. בביתו של הרבי מאפטא, היתה אווירת ליל-הסדר עילאית ומרוממת. הרבנית שמחה על התבונה שהדריכה אותה לא לספר לבעלה על עניין המצות. קודם לכן, כשהגיע זמן אכילת המצה, החסיר ליבה פעימה, אך מיד נרגעה. התנהגותו של בעלה לא חרגה מהרגיל. הוא נטל בידיו את המצות, בירך עליהן בכוונה רבה כהרגלו, כאילו לא אירע דבר. ליל-הסדר עבר בשמחה ובהתרוממות-רוח. ימים אחדים לאחר הפסח הופיע אותו זוג צעיר בביתו של הרבי. הם סיפרו לו על המריבה הגדולה שפרצה ביניהם בנושא המצה השרויה, וביקשו את עצתו. הרבי הרהר קלות ולפתע פנה אל שמשו וביקשו לקרוא לרבנית. הרבנית נכנסה פנימה תמהה במקצת. "ספרי להם בבקשה אילו מצות אכלתי השנה בליל הסדר", פנה אליה הרבי. לשונה של הרבנית דבקה לחיקה. מה? האמנם ידע בעלה? האם רוח-הקודש פיעמה בו? בלית-ברירה נאלצה הרבנית לחשוף את סיפורן האמיתי של המצות. פנה הצדיק מאפטא אל הבעל הצעיר ואמר: "רואה אתה, אני, שהקפדתי על הידור המצות בליל-הסדר ידועה לכל, אכלתי השנה מצות רגילות, ככל האדם, ולא פציתי פה. ידעתי גם ידעתי, אך החרשתי כדי לא להפר את שלום הבית. ראוי היה גם לך, שלמרות הקפדתך לא לאכול 'שרויה' בפסח, תמצא את הדרך לשכנע את רעייתך, בנועם ובסבלנות, ללכת בדרכך ולא להפר את שלום ביתך בחג הפסח. מיהרו שני בני הזוג להתפייס ופנו לביתם שמחים וטובי לב.פרשת השבוע פרשת פקודי
מפקד התרומות ותכליתן (לח, כא-כג)
פרשת פקודי המסיימת את ספר שמות, מסכמת גם את פרשותיו האחרונות של הספר העוסקות במלאכת המשכן. משה רבנו, יחד עם אחיינו איתמר הכהן ועם ראשי צוות ההקמה בצלאל ואהליאב, מונים את תרומות בני ישראל, מסכמים אותם ומשייכים אותן למלאכות השונותתרומות המתכות (לח, כד-לא)
התורה מסכמת את כמות הזהב שנאספה מתרומות בני ישראל, אך לא מפרטת בהקשר זה את שימושיו השונים שהם בעיקר המנורה וציפויי הארון, המזבח הפנימי והשולחן. בתרומות הכסף הגולמי, התורה מחלקת את כמויות התרומות על-פי תכליתם: אדני המשכן ואדני הפרוכת, ווי העמודים, ציפוי ראשיהם וחישוקיהם. גם בתרומת הנחושת מזכירה התורה כי היא שימשה ליציקת אדני פתח אוהל מועד, לריקוע מזבח החיצון ולייצור כל כליו, לאדני קלעי החצר ולאדני שער החצר וכן ליתדות המשכן ויתדות החצר ששימשו לקשירת היריעות.בגדי השרד (לט, א-לא)
תרומת חומרי הצמר וחוטי הטוויה שימשו לכיסויי כלי המשכן בהם השתמשו בעת המסעות, כאשר היה המשכן מפורק. חומרים אלו שימשו גם לייצור בגדי השרד של הכוהן הגדול ויתר הכוהנים. וכאן מפרטת התורה את ייצור בגדי הכהונה כפי שכתבנו בפרשת תצווה (לאו דווקא לפי סדר הכתובים): האפוד: כמין סינר אותו לובש הכהן מאחוריו, מגובה החזה ועד לעקבי רגליו. מחלקו העליון של האפוד יוצאים שני זוגות רצועות. זוג אחד המקיף את גופו של הכהן ונחגר מלפניו, וזוג שני כמין כתפיות העוברות מעל צווארו. על כתפיות אלו, מעל גובה החזה מוצמדים שני אבני השוהם עליהם חרוטים שמות שבטי ישראל, ששה שמות על כל אבן. החושן: על גבי בד ארוג מחמשה מיני חוטים שובצו שניים עשר אבנים יקרות ועליהן חרוטים שמות שבטי ישראל - שבט לכל אבן. בנוסף, חרוטים על האבנים אותיות היוצרות יחדיו את המילים - "אברהם, יצחק, יעקב, שבטי ישרון". את החושן נשא הכהן הגדול על חזהו מעל האפוד. הוא תלוי באמצעות שתי שרשראות זהב קצרות המשתלשלות מן האפוד ונאחזות בשתי טבעות זהב המחוברות בחלקו העליון של החושן. מתחת לאבני החושן, בחלק מקופל של האריג, משולבות שתי טבעות, אחת בכל צד, לתוכן נתחבו פתילי תכלת כדי לחגור את החושן אל גופו של הכהן כדי שלא יתנדנד בזמן הליכתו. בין קפלי אריג החושן נתפר קלף ועליו השם המפורש. החושן שימש כ"אורים ותומים". כלומר, הכהן הגדול היה נשאל בשאלות מהותיות הקשורות לציבור, ואותיות החושן היו מבהיקות ומגלות את התשובה השמימית. המעיל: על גבי כותנתו לבש הכהן מעיל ארוג כולו מחוטי צמר בצבע תכלת. למעיל נקשרו שבעים ושניים פעמונים שהיו מצלצלים בזמן תנועת הכהן. הציץ: על מצחו של הכהן הגדול היה מונח טס של זהב ועליו מובלטות המילים "קודש לה'" בצורת כתיבת השם המפורש. הטס חובר בשני חוטי תכלת המקיפים את ראשו ונקשרים מעל עורפו. חוט תכלת נוסף הושחל בחלקו העליון של הציץ באמצעו, ונמשך מעל ראשו ומעל מצנפתו של הכהן לאחוריו, כשהוא נקשר לאחור עם שני פתילי הרוחב. הכותונת: הכותונת עשויה כולה פשתן, ארוגה משבצות-משבצות וסגורה מכל עבריה כל שניתן ללובשה רק דרך בית הצוואר. את הכותונת לבש הכהן על גופו, חגר אותה באבנט ועליה לבש את המעיל ואת האפוד. המצנפת/מגבעת: הכהן הגדול חבש על ראשו מצנפת עשויה פשתן. המצנפת כמין פס ארוך, אורכה שש-עשרה אמה (כשמונה מטרים), והכהן מסובבה סביב ראשו עד שמתקבלת צורת מצנפת. גם לכהן ההדיוט כובע דומה, אלא שהוא הקיף בו את ראשו בצורת מגבעת.הסתיימה מלאכת המשכן (לט, לב-מג)
בני ישראל, ובראשם האומנים "חכמי הלב" סיימו את מלאכת כל מרכיבי המשכן. לאישור סופי ולהקמתו בפועל של אוהל מועד, הביאו את כל החלקים של המשכן ואת כל כליו, אל משה רבנו. משה שבע רצון מתוצאות המלאכה בראותו את איכותה והדרה ואת התאמתה לכל ציוויי ה'. הוא מברך את כל העוסקים במלאכת הקודש באומרו "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" והוא מוסיף ומברכם בנוסח שנכנס מאוחר יותר למזמורי התהילים (מזמור צ') "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו וגו'".הציווי להקמת המשכן (מ, א-טז)
ה' מצווה את משה להקים את המשכן באחד לחודש הראשון הלא הוא חודש ניסן. וכך פורסת התורה את ציווי הקב"ה ההולך ומפרט את הצבתם של כל כלי המקדש, כלי כלי במקומו; משיחת הכלים בשמן המשחה; הלבשת כוהנים בבדי כהונתם ומשיחתם בשמן המשחה.משה מקים את המשכן (מ, יז-לג)
מגיע היום הגדול, ראש-חודש ניסן, כמעט שנה לצאתם של בני ישראל מארץ מצרים (בט"ו בניסן). משה רבנו מקים את המשכן ומציב את כל כליו במקום המיועד להם.השראת השכינה (מ, לד-לח)
עם הקמתו של המשכן נתמלא ייעודו "ושכנתי בתוכם", וכמו שמתאר הכתוב: "ויכס הענן את אוהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן". הימצאותו של הענן על המשכן, סימנה לבני ישראל את המשך חנייתם במקום. ובהעלות הענן מעל המשכן, ידעו ישראל כי עליהם לפרק את המשכן ואת המחנה כולו ולצאת למסע נוסף בעקבות עמוד הענן. (בפרשה 92 פסוקים)חיים משוחררים מכבלי הגלות
גאולה אין פירושה, שעל־ידי היציאה מגלות מזניחים את החיים, הפעולות והעולם שהיה (קודם) בגלות. אדרבה: גאולה פירושה, שהמציאות שהייתה קודם משועבדת בגלות נעשית (לא בטלה חס ושלום, אלא) משוחררת. והמעלה ושלמוּת הגאולה האמיתית והשלימה היא, שהכול משתחרר. אין שום עניינים שנשארים חס ושלום "אבודים" בגלות, לא יותירו בגלות שום עניין. אפילו ה"נידחים" וה"אובדים"... – ייגאלו. הגאולה תהיה גאולה אמיתית ושלימה בכמות ובאיכות בכל הדברים, מהכלל גדול שבהם עד הפרט שבפרט שבהם: כל יהודי וכל בני ישראל – "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו" (שמות י,ט), וגם חלקם בעולם – "כספם וזהבם איתם" (ישעיהו ס, ט), עם כל פעולותיהם והישגיהם בגלות. הגאולה תשחרר כל אדם ואת כל בני האדם (גם אומות העולם) וכל ענייני העולם, וכל אחד ואחד עם כל ענייניו. כל העניינים (החיוביים) בגלות נשארים גם הלאה, אלא שיתבטל מצבם הגלותי: שייבטל ההעלם והסתר המכסה על מציאותם האמיתית והפנימית, והשעבוד לדרכי הטבע וגשמיות העולם המשתלשל מזה. וכפסק דין הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק יב): "אל יעלה על הלב שבימות המשיח ייבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג… אמרו חכמים: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". החידוש אז יהיה – ש"ויחזרו כולם לדת האמת", "ויתקן (משיח) העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'" (הלכות מלכים, פרק יא). (קטעים מהתוועדות שבת־קודש פרשת אחרי־קדושים, י"ג באייר ה'תנש"א; 'תורת־מנחם – התוועדויות' תנש"א כרך ג עמ' 177־182 – תרגום מיידיש)
תמצית: כל הדברים החיוביים שיש היום בגלות, יהיו גם לעתיד לבוא. אלא שהם יהיו משוחררים מכל הבעיות שנוצרות היום בעולם שלנו – עולם שמעלים על הקדושה.
___